הרהורים של אחרי החגים..

אתמול בחג (ש"ת) אכלתי לא בהלימה לאיך שהייתי רוצה, לאיך שאני מתאמנת כבר שנים.. הגוף כבר אמר די מזמן, ואני המשכתי, ובסוף היום הרגשתי מלאות מציקה. תחושה שאני מאמינה שהרבה נשים חשות אחרי החגים. (מזדהה? תשלחי לי לב) רק ההבדל הוא, שבמקום לחשוב על הדיאטה שתתחיל מחר, הדיאטה הנצחית של אחרי החגים, המחשבות שלי נדדו אחורה, ושאלתי את עצמי: "מה גרם?" מה גרם לי לאכול בצורה שמתעלמת מאיתותי המצוקה של הגוף? אולי זו הילדה של השכנה, שהיתה לבושה במיטב המחלצות של מותג המילה האחרונה, לעומת הלוק הפחות מנצנץ של הילדה שלי? אולי זה הילדים שלי, עם החולצות המרוחות בכתמי צ'יפס ושוקולד, לעומת חבריהם המחונכים, המחוננים ומרווי הנחת? אולי זה התבשיל שנשרף או העוגה שנפלה? יש עוד כמה קווצ'ים, משמעותיים יותר ופחות... מה ה"קווץ'" שלך? החגים היפים, השמחים, מלאי ההשראה, מנוקדים לכולנו ברגעים של עצב. רגעים חמקמקים, כמעט בלתי נתפסים, שמצטברים באיזה חשבון עו"ש וירטואלי, ובלי שנשים לב, לפעמים אנחנו במינוס. מינוס כוחות, מינוס מצב רוח, מינוס סבלנות.. מה ימלא את החשבון? קפה ועוגה, גלידה ושוקולד ושוב עוגה... לרגעים זה אכן נותן תחושה טובה, לזמן מה זה ממסך, מנתק אותי מכל מה שלא נעים לי להרגיש, אבל אח"כ זה מביא איתו רגשות נוספים: אכזבה, כישלון, בושה, חוסר מסוגלות.. והאמירה "ממחר דיאטה" נועדה להחזיר לי תחושת שליטה, למרות שלא האוכל לקח אותה.. אלו החיים עצמם, שמה לעשות, לא תמיד נוצצים או נשלטים, ובנוסף לכל מה שכואב, גם להחזיק שליטה על האוכל, איך לומר, גדול עלינו (ושואב עוד משאבים מהעו"ש). לפתור את הבעיה זה לא להוסיף עוד גוזל כוחות בצורת משטר אכילה כזה או אחר. זה להטעין אותך. בחמלה במקום ביקורת עצמית. באהבה במקום שיפוטיות ושנאה. במה שעושה לך טוב, (כי מגיע לך על מי שאת!) במקום בענישה, צמצום והימנעות.. אז אחרי החגים הזה, קחי שליטה על מה שכן בידיים שלך, ותבחרי לעשות לעצמך פשוט טוב! ואם אני יכולה לעזור וללוות אותך בדרך, אשמח לעשות זאת.