"משפחה לא בוחרים" נולדת למשפחה, עם היחסים, הציפיות והמחויבויות שבה. "לא נולדת עם כפית זהב בפה" את מתאמצת לרצות לקוחה או בוסית, או את שתיהן גם יחד. "הילדים צריכים אמא מתפקדת" אוהו מתפקדת: בישולים, כלים, כביסות, גיהוצים, ניקיון וחוזר חלילה.. הקהילה, השכונה, החברה.. כולם מכתיבים לך חוקים. איך את חיה את החיים שלך? כמו מישהי שעושה מה שצריך, כי ככה.. פוליטיקלי קורקט, או כמישהי בוחרת? אם הכל מוכתב, והכל את חייבת, וכולם צריכים ממך, ואת מְרַצָּה ומתרוצצת, ובעיקר הקולות בראש שלך הם קולות מחייבים שלא משאירים לך מרחב בחירה, לפעמים הנפש מוצאת את מרחב הבחירה שלה דווקא במקומות שאת פחות אוהבת, למשל, באכילת מתוקים (או מלוחים) עד כדי בחילה. או בשבירת חוקי הדיאטה התורנית, למרות שאת כ"כ רוצה לרזות! פתאום מול האוכל, את עושה מה שאת רוצה. בלי חוקים, בלי איסורים, בלי שמישהו יגיד לך מה מותר ומה אסור. אולי אם תאפשרי לעצמך יותר בחירה בתחומי החיים השונים, הצורך להתמרד דרך האכילה יפחת? בחירה זה אומר לפעמים לומר לבוסית "לא", אם היא חוצה את גבולות המחויבות שלך. לפעמים זה לבחון מחדש את תחומי המחויבות וההעסקה שלך, אם הם אכן מתאימים לרצונות שלך. בחירה זה אומר לפעמים לומר לעצמך "כן", וללכת עם חברה לבית קפה, גם אם הילדים נורא יתגעגעו.. לפעמים זה להשאיר את הבית ככה, מבולגן, ולא למדוד את הערך שלך לפי זה. לפעמים זה להדליק מוזיקה ולרקוד, ושיקפצו כולם :) בחירה היא היכולת לעצור ולשאול את עצמך: מה נכון לי? מה אני רוצה? מה אני בוחרת לעשות, גם כשיש סביבי ציפיות אחרות? כואב להסתכל אחורה, על החיים, ולגלות כמה פעמים הלכת בשביל שסללו עבורך אחרים.. תני לילדה הקטנה המתמרדת בתוכך מקום, ואז אולי היא תפסיק לקחת אותו בכוח? כמאמנת, הייתי שואלת אותך: איפה בחיים שלך את עושה דברים רק כי את מרגישה חייבת? ואיפה היית רוצה לתת לרצונות שלך מקום?
כל היום את עושה מה שצריך, ואז מתמרדת מול האוכל...




