הגיגים על חיבור ונוכחות...

אחד הדברים המשמעותיים שהרווחתי ברגע שהפסקתי לעשות דיאטות,​ והתחלתי תהליך פנימי, היה לקבל את עצמי במתנה. זה פתאום לראות מה אני באמת צריכה. זה לתת לעצמי מקום. זה לדעת לעצור, ולשאול: מה אני רוצה עכשיו? זה לאו דווקא קשור לאוכל.. בדור כל כך מהיר, שמעריך הישגים ותוצאות (ובתרגום לעולם התזונה = ספרות על המשקל) שכחנו את עצמנו אי שם מאחור.. והיכולת לעצור ולהתבונן פנימה כבר לא טבעית לנו. (לא שמתי לב שלא אכלתי, שכואב לי הראש, שאני עייפה… לא. שמתי. לב.) הפכנו לסוג של רובוטים,​ מחשבים מתניידים על זוג רגליים, עמוסים במחשבות על עבר או עתיד… שכחנו לשים לב להווה, לשאול: מה שלומי? מה הבטן אומרת?​ מה הלב מרגיש? כשאני נותנת מקום למי שאני באמת רוצה להיות, אני לא צריכה אוכל שימלא את המקום הזה. וכשהאוכל חוזר למקום הטבעי שלו, כבר לא צריך דיאטה בשביל לרדת במשקל. ואולי זו בדיוק הסיבה שכל כך הרבה נשים יודעות ​"מה נכון לאכול", אבל זה עדיין לא עובד להן. ש"ב לחרוצות שרוצות להתחיל להתאמן בדרך חדשה: פעם ביום, לעצור ולשאול:​ מה אני מרגישה? מה אני צריכה עכשיו? לפעמים שינוי קטנטן, עושה הבדל גדול. בהצלחה!