למה בורקס ומגנום עובדים טוב יותר מחסה וכרוב?

עצמי עיניים. ​דמייני עולם אוטופי, מציאות חלומית, בה את לא נלחמת במשקל שלך יותר. את נראית ומרגישה נהדר. כל מה שאת אוכלת משפיע עליך באופן שווה, בין אם זה קינואה או חסה ובין אם זה שוקולד או צ'יפס... מצליחה להתענג על התמונה היפה הזו? עכשיו נסי להכניס לתוך התמונה הזו את מציאות חייך חוץ מהאוכל: מערכות יחסים, בית, עבודה, פרנסה, רגשות. נסי לדמיין אותך באמצע סתם יום רגיל. ממש דמייני את הסיטואציה: איפה את נמצאת? מי שם לידך? מה את שומעת? אומרת? עושה? מה הרגש שעולה בך? עצב או שמחה? כעס או פחד? איזה צורך את מצליחה לזהות? עייפות או צורך בהכרה? באהבה? ואם אין לך תשובה ברורה, זה גם בסדר. לפעמים מנהלת אותנו מחשבה (ילדותית משהו), שכל חלומותי יתגשמו כשאני אהיה רזה כמו שאני חולמת. הבעיות יסתדרו מאליהן, הריבים יפתרו, העייפות תתפוגג, יאהבו אותי בבית ובעבודה, וההצלחה תאיר לי פנים.. כשאני נלחמת במשקל, אני נלחמת על חיי המאושרים שאינם. והאמת? שמשקל לא מביא בכנפיו אושר. כשאני אוכלת חסה וכרוב ומגיעה למשקל היעד אני מגלה את החלום ושברו: שמערכת היחסים נשארה טעונה, שמעירים לי ומבקרים אותי, שהבית נשאר הפוך כשהיה ואף גמד לא הביא לי זר פרחים. ואז במקום להמשיך לאכול חסה וכרוב, אני פונה לאכול בורקס וגביניה ומגנום ומרשמלו. הם לא מבטיחים לי הבטחות סרק, הם פשוט מקיימים אותם, זה נעים במיידי, זה מנחם כאן ועכשיו. כשאני מציעה אימון למערכת יחסים בריאה עם אוכל, אני מציעה לך את עצמך. שקודם כל תכירי ותתחברי לאני הפנימי שלך: לצרכים, לרגשות, לרצונות, לתשוקות ולכל מה שמנהל אותך מבפנים. במקום לנסות לשלוט במה שאת אוכלת, אני רוצה שתביני מה מנהל את האכילה שלך. אכילה מאוזנת זו כבר תופעת לוואי, זה פועל יוצא של האני הפנימי המאוזן.